<h1>ראבי"ה סימן אלף א'</h1>
<h2>דף כו:</h2>
עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה. רבותינו שווין לפרש דדווקא נקט חושבנא אבל י"א לבית סאה (ק') לעקור קיימי משום חסרון יניקה. וכן פר"ש וגם רשב"ם נכדו בבבא בתרא בסוף לא יחפור ובפרק חזקת הבתים הלכה א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן (ל"ו ע"ב) גבי היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה וכו'. ותו גרסינן (שם ל"ז ע"ב) אמר רבא מכרן רצופין לא קנה קרקע. ופירש רשב"ם דלעקור קיימי דבתחילת נטיעתן הן רצופין ולבסוף כשהן מרחיבין ענפיהן עוקרין אמצעים עד שלבסוף נשארין ג' אילנות לבית סאה והיינו דנקט עשר נטיעות לבית סאה וגבי אילן נקט שלשה אילנות לבית סאה בפרק לא יחפור (כ"ו ע"ב). והוקשיתי אם נטיעה היא ילדה ואילן נקרא לכשיזקין וירחיב, אמאי נקט היו שלשים אילנות ממטע עשרה, ל' נטיעות הוה ליה למינקט. ותו ק"ל דתנן בריש מסכת שביעית (פ"א מ"ד) היו עשרה ומעשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילם. פי' בין עושין פירי ששים מנה דבילה בין אינם עושים חורשין וכו'. וכי מעיינת התם אאילן קאי ואפ"ה קתני דדין עשרה ולמעלה מעשרה שהן רצופין שוין, אלמא דלא קיימי לעקור. ותו (קמ"ל) [ק"ל] לפי המשנה אמאי אמרי[נן] מכרן רצופין לא קנה קרקע, הלא לא קיימי לעקור. ותו (קמ"ל) [ק"ל] לגבי אילן, דעולא קחשיב יניקת נטיעה מאתן וחמשין לחשבון י' לבית סאה ולאילן קחשיב תמני מאה ותלתין ותילתא לחשבון ג' לבית סאה, א"כ משמע שהוא דווקא החשבון לנטיעות י' לבית סאה ולאילן ג' לבית סאה, ובמשנת שביעית תנן י' אמות ולמעלן חורשין כל בית סאה בשבילן, ואאילנות קאי. ותו הלא נראה לעינים שאין דרך לעקור אילנות כדי להרחיב אלא לשומין ובצלין וירקות. ונראה בעיני דנטיעות י' לבית סאה וג' אילנות לבית סאה כולן צורך יניקה הוא כדמוכח באילן דעולא. ודווקא (ס' מנה דבילה או שנים אין חורשין להם) ג' אילנות העושין ס' מנה דבילה, כדתנן במסכת שביעית (פ"א מ"ג—ד') אילן העושה ס' מנה דבילה או שנים אין חורשין להם אלא צרכן עד שיהו משולשין ועד תשעה היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן. וכשהן רצופין מג' ועד ט' אע"ג דלית להו יניקה גדולה, מכל מקום יניקה כדי גידול פירי אית להו ולא קיימי לעקור. וחורשין כל בית סאה אם עושין ששים מנה. ואם אינם עושין לא התירו לחרוש, ולהפס(י)ד פירות מועטין לא חששו, ואף גוף האילן לא יתקלקל לגמרי בשלא יחרוש עד מוצאי שביעית דלשנה הבאה יחרוש. וכשהן י' ויותר מי' אפילו אינם עושין חורשין, דחששו חכמים לגוף האילנות דמתקלקלין לגמרי בלא חרישה תדיר. ואם יחרוש יתקיימו ולא יצטרך לעוקרם אע"פ שהם רצופים מי' ולמעלן, שכבר הוזקנו ונתקיימו שרשם בארץ. אבל נטיעות חדשים שרשיהם ויניקתם מועטין שלא נשרשו עדיין ולהכי צריכ' חרישה טפי, ואם רצופין י"א ולמעלן מתייבשי' אפילו חורשין. (דהיינו) [והיינו] דנקט י' נטיעות דחששו לקילקול גוף הנטיעה, די' דווקא ולא יותר דלא הוה מהני להו חרישה. אבל באילנות מהני אפילו מי' ולמעלן כדפרישית. ושלשים אילנות דנקט הייתי יכול לפרש אתחלתא דחושבנא נקט ובין עושין ובין אינן עושין מיירי. והוא (ו)הדין דמצי למינקט (י') [ג'] וט' ובעושין באילן. וכי מדייקת בה על כורחי' דווקא בנטיעות שלשים ממטע י' לבית סאה מיירי, אלא משום דר' ישמעאל מיירי בחזקת הבתים בשדה אילן וקאמר מדר' ישמעאל נשמע לרבנן וכו', נקט לאילנות. ועיקר' דמתני' בחזקה מיירי שנהנה מן הפירי, והאילן ראוי לעשיית פרי טפי מנטיעות. דאי לא תימא הכי קשיא דאביי אדאביי דאמר בפרק המוכר את הספינה הלכה שלשה קנה קרקע (פ"ב ע"ב) ואמרינן כמה יהא ביניהן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מד' אמות ועד שמונה ורב נחמן אמר מח' ועד י"ו א"ל אביי לרב יוסף לא תיפלוג עליה דרב נחמן וכו'. וההוא שיעורא זוטר טפי וקשיא אהדדי. אלא בחזקת הבתים בנטיעות מיירי וכן הך נמי דפרק המוכר את הבית (ע"ב ע"א) הקדיש שלשה אילנות שהן ממטע עשרה לבית סאה, בנטיעות. ואל תתמה דקרי להו אילן, דהא בסיפא נמי קתני הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, דהיינו נטיעות חדשות. ורשב"ם כתב בפרק המוכר את הספינה (פ"ג ע"א ד"ה כמה) דהנך ברייתות פליגי אהדדי. וליתא דאם הברייתות חלוקות אכתי קשיא דאביי אדאביי. וגם אבא מרי הקשה נמי כן בתוספותיו ולא תירץ. וגם ההיא דמכרן רצופין פירש רבי' (רשב"ם ל"ז ע"ב ד"ה מכרן) באילנות ולפי חשבון מטע עשרה מ' לבית סאה. ולא היא דהא איפלגו בה בפרק המוכר את הספינה רב יוסף ורב נחמן בשיעורא דג' אילנות. אבל כללא דמילתא רצופין דאילנות כדינן ורצופין דנטיעות לפי חשבון י' למטע בית סאה. והא דאמרינן אכלן רצופין לא קנה קרקע אפילו הם ג' אילנות, היינו טעמא דלא חשיבי כיון דצריכין תמיד חרישה והוצאה יתירה על השבח, סתמא דמילתא לא קנאן על מנת שיהא לו קרקע לכשיבשו ליטע אחרים במקומן ומיהו לא קיימי לעקור. כך נראה לי אבי העזרי.
<h2>דף לו:</h2>
עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה. רבותינו שווין לפרש דדווקא נקט חושבנא אבל י"א לבית סאה (ק') לעקור קיימי משום חסרון יניקה. וכן פר"ש וגם רשב"ם נכדו בבבא בתרא בסוף לא יחפור ובפרק חזקת הבתים הלכה א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן (ל"ו ע"ב) גבי היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה וכו'. ותו גרסינן (שם ל"ז ע"ב) אמר רבא מכרן רצופין לא קנה קרקע. ופירש רשב"ם דלעקור קיימי דבתחילת נטיעתן הן רצופין ולבסוף כשהן מרחיבין ענפיהן עוקרין אמצעים עד שלבסוף נשארין ג' אילנות לבית סאה והיינו דנקט עשר נטיעות לבית סאה וגבי אילן נקט שלשה אילנות לבית סאה בפרק לא יחפור (כ"ו ע"ב). והוקשיתי אם נטיעה היא ילדה ואילן נקרא לכשיזקין וירחיב, אמאי נקט היו שלשים אילנות ממטע עשרה, ל' נטיעות הוה ליה למינקט. ותו ק"ל דתנן בריש מסכת שביעית (פ"א מ"ד) היו עשרה ומעשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילם. פי' בין עושין פירי ששים מנה דבילה בין אינם עושים חורשין וכו'. וכי מעיינת התם אאילן קאי ואפ"ה קתני דדין עשרה ולמעלה מעשרה שהן רצופין שוין, אלמא דלא קיימי לעקור. ותו (קמ"ל) [ק"ל] לפי המשנה אמאי אמרי[נן] מכרן רצופין לא קנה קרקע, הלא לא קיימי לעקור. ותו (קמ"ל) [ק"ל] לגבי אילן, דעולא קחשיב יניקת נטיעה מאתן וחמשין לחשבון י' לבית סאה ולאילן קחשיב תמני מאה ותלתין ותילתא לחשבון ג' לבית סאה, א"כ משמע שהוא דווקא החשבון לנטיעות י' לבית סאה ולאילן ג' לבית סאה, ובמשנת שביעית תנן י' אמות ולמעלן חורשין כל בית סאה בשבילן, ואאילנות קאי. ותו הלא נראה לעינים שאין דרך לעקור אילנות כדי להרחיב אלא לשומין ובצלין וירקות. ונראה בעיני דנטיעות י' לבית סאה וג' אילנות לבית סאה כולן צורך יניקה הוא כדמוכח באילן דעולא. ודווקא (ס' מנה דבילה או שנים אין חורשין להם) ג' אילנות העושין ס' מנה דבילה, כדתנן במסכת שביעית (פ"א מ"ג—ד') אילן העושה ס' מנה דבילה או שנים אין חורשין להם אלא צרכן עד שיהו משולשין ועד תשעה היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן. וכשהן רצופין מג' ועד ט' אע"ג דלית להו יניקה גדולה, מכל מקום יניקה כדי גידול פירי אית להו ולא קיימי לעקור. וחורשין כל בית סאה אם עושין ששים מנה. ואם אינם עושין לא התירו לחרוש, ולהפס(י)ד פירות מועטין לא חששו, ואף גוף האילן לא יתקלקל לגמרי בשלא יחרוש עד מוצאי שביעית דלשנה הבאה יחרוש. וכשהן י' ויותר מי' אפילו אינם עושין חורשין, דחששו חכמים לגוף האילנות דמתקלקלין לגמרי בלא חרישה תדיר. ואם יחרוש יתקיימו ולא יצטרך לעוקרם אע"פ שהם רצופים מי' ולמעלן, שכבר הוזקנו ונתקיימו שרשם בארץ. אבל נטיעות חדשים שרשיהם ויניקתם מועטין שלא נשרשו עדיין ולהכי צריכ' חרישה טפי, ואם רצופין י"א ולמעלן מתייבשי' אפילו חורשין. (דהיינו) [והיינו] דנקט י' נטיעות דחששו לקילקול גוף הנטיעה, די' דווקא ולא יותר דלא הוה מהני להו חרישה. אבל באילנות מהני אפילו מי' ולמעלן כדפרישית. ושלשים אילנות דנקט הייתי יכול לפרש אתחלתא דחושבנא נקט ובין עושין ובין אינן עושין מיירי. והוא (ו)הדין דמצי למינקט (י') [ג'] וט' ובעושין באילן. וכי מדייקת בה על כורחי' דווקא בנטיעות שלשים ממטע י' לבית סאה מיירי, אלא משום דר' ישמעאל מיירי בחזקת הבתים בשדה אילן וקאמר מדר' ישמעאל נשמע לרבנן וכו', נקט לאילנות. ועיקר' דמתני' בחזקה מיירי שנהנה מן הפירי, והאילן ראוי לעשיית פרי טפי מנטיעות. דאי לא תימא הכי קשיא דאביי אדאביי דאמר בפרק המוכר את הספינה הלכה שלשה קנה קרקע (פ"ב ע"ב) ואמרינן כמה יהא ביניהן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מד' אמות ועד שמונה ורב נחמן אמר מח' ועד י"ו א"ל אביי לרב יוסף לא תיפלוג עליה דרב נחמן וכו'. וההוא שיעורא זוטר טפי וקשיא אהדדי. אלא בחזקת הבתים בנטיעות מיירי וכן הך נמי דפרק המוכר את הבית (ע"ב ע"א) הקדיש שלשה אילנות שהן ממטע עשרה לבית סאה, בנטיעות. ואל תתמה דקרי להו אילן, דהא בסיפא נמי קתני הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, דהיינו נטיעות חדשות. ורשב"ם כתב בפרק המוכר את הספינה (פ"ג ע"א ד"ה כמה) דהנך ברייתות פליגי אהדדי. וליתא דאם הברייתות חלוקות אכתי קשיא דאביי אדאביי. וגם אבא מרי הקשה נמי כן בתוספותיו ולא תירץ. וגם ההיא דמכרן רצופין פירש רבי' (רשב"ם ל"ז ע"ב ד"ה מכרן) באילנות ולפי חשבון מטע עשרה מ' לבית סאה. ולא היא דהא איפלגו בה בפרק המוכר את הספינה רב יוסף ורב נחמן בשיעורא דג' אילנות. אבל כללא דמילתא רצופין דאילנות כדינן ורצופין דנטיעות לפי חשבון י' למטע בית סאה. והא דאמרינן אכלן רצופין לא קנה קרקע אפילו הם ג' אילנות, היינו טעמא דלא חשיבי כיון דצריכין תמיד חרישה והוצאה יתירה על השבח, סתמא דמילתא לא קנאן על מנת שיהא לו קרקע לכשיבשו ליטע אחרים במקומן ומיהו לא קיימי לעקור. כך נראה לי אבי העזרי.
<h2>דף פב:</h2>
עשר נטיעות המפוזרות בבית סאה. רבותינו שווין לפרש דדווקא נקט חושבנא אבל י"א לבית סאה (ק') לעקור קיימי משום חסרון יניקה. וכן פר"ש וגם רשב"ם נכדו בבבא בתרא בסוף לא יחפור ובפרק חזקת הבתים הלכה א"ר ישמעאל בד"א בשדה הלבן (ל"ו ע"ב) גבי היו לו שלשים אילנות ממטע עשרה לבית סאה וכו'. ותו גרסינן (ל"ז ע"ב) אמר רבא מכרן רצופין לא קנה קרקע. ופירש רשב"ם דלעקור קיימי דבתחילת נטיעתן הן רצופין ולבסוף כשהן מרחיבין ענפיהן עוקרין אמצעים עד שלבסוף נשארין ג' אילנות לבית סאה והיינו דנקט עשר נטיעות לבית סאה וגבי אילן נקט שלשה אילנות לבית סאה בפרק לא יחפור (כ"ו ע"ב). והוקשיתי אם נטיעה היא ילדה ואילן נקרא לכשיזקין וירחיב, אמאי נקט היו שלשים אילנות ממטע עשרה, ל' נטיעות הוה ליה למינקט. ותו ק"ל דתנן בריש מסכת שביעית (פ"א מ"ד) היו עשרה ומעשרה ולמעלה בין עושין ובין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילם. פי' בין עושין פירי ששים מנה דבילה בין אינם עושים חורשין וכו'. וכי מעיינת התם אאילן קאי ואפ"ה קתני דדין עשרה ולמעלה מעשרה שהן רצופין שוין, אלמא דלא קיימי לעקור. ותו (קמ"ל) [ק"ל] לפי המשנה אמאי אמרי[נן] מכרן רצופין לא קנה קרקע, הלא לא קיימי לעקור. ותו (קמ"ל) [ק"ל] לגבי אילן, דעולא קחשיב יניקת נטיעה מאתן וחמשין לחשבון י' לבית סאה ולאילן קחשיב תמני מאה ותלתין ותילתא לחשבון ג' לבית סאה, א"כ משמע שהוא דווקא החשבון לנטיעות י' לבית סאה ולאילן ג' לבית סאה, ובמשנת שביעית תנן י' אמות ולמעלן חורשין כל בית סאה בשבילן, ואאילנות קאי. ותו הלא נראה לעינים שאין דרך לעקור אילנות כדי להרחיב אלא לשומין ובצלין וירקות. ונראה בעיני דנטיעות י' לבית סאה וג' אילנות לבית סאה כולן צורך יניקה הוא כדמוכח באילן דעולא. ודווקא (ס' מנה דבילה או שנים אין חורשין להם) ג' אילנות העושין ס' מנה דבילה, כדתנן במסכת שביעית (פ"א מ"ג—ד') אילן העושה ס' מנה דבילה או שנים אין חורשין להם אלא צרכן עד שיהו משולשין ועד תשעה היו עשרה מעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן. וכשהן רצופין מג' ועד ט' אע"ג דלית להו יניקה גדולה, מכל מקום יניקה כדי גידול פירי אית להו ולא קיימי לעקור. וחורשין כל בית סאה אם עושין ששים מנה. ואם אינם עושין לא התירו לחרוש, ולהפס(י)ד פירות מועטין לא חששו, ואף גוף האילן לא יתקלקל לגמרי בשלא יחרוש עד מוצאי שביעית דלשנה הבאה יחרוש. וכשהן י' ויותר מי' אפילו אינם עושין חורשין, דחששו חכמים לגוף האילנות דמתקלקלין לגמרי בלא חרישה תדיר. ואם יחרוש יתקיימו ולא יצטרך לעוקרם אע"פ שהם רצופים מי' ולמעלן, שכבר הוזקנו ונתקיימו שרשם בארץ. אבל נטיעות חדשים שרשיהם ויניקתם מועטין שלא נשרשו עדיין ולהכי צריכ' חרישה טפי, ואם רצופין י"א ולמעלן מתייבשי' אפילו חורשין. (דהיינו) [והיינו] דנקט י' נטיעות דחששו לקילקול גוף הנטיעה, די' דווקא ולא יותר דלא הוה מהני להו חרישה. אבל באילנות מהני אפילו מי' ולמעלן כדפרישית. ושלשים אילנות דנקט הייתי יכול לפרש אתחלתא דחושבנא נקט ובין עושין ובין אינן עושין מיירי. והוא (ו)הדין דמצי למינקט (י') [ג'] וט' ובעושין באילן. וכי מדייקת בה על כורחי' דווקא בנטיעות שלשים ממטע י' לבית סאה מיירי, אלא משום דר' ישמעאל מיירי בחזקת הבתים בשדה אילן וקאמר מדר' ישמעאל נשמע לרבנן וכו', נקט לאילנות. ועיקר' דמתני' בחזקה מיירי שנהנה מן הפירי, והאילן ראוי לעשיית פרי טפי מנטיעות. דאי לא תימא הכי קשיא דאביי אדאביי דאמר בפרק המוכר את הספינה הלכה שלשה קנה קרקע (פ"ב ע"ב) ואמרינן כמה יהא ביניהן אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מד' אמות ועד שמונה ורב נחמן אמר מח' ועד י"ו א"ל אביי לרב יוסף לא תיפלוג עליה דרב נחמן וכו'. וההוא שיעורא זוטר טפי וקשיא אהדדי. אלא בחזקת הבתים בנטיעות מיירי וכן הך נמי דפרק המוכר את הבית (ע"ב ע"א) הקדיש שלשה אילנות שהן ממטע עשרה לבית סאה, בנטיעות. ואל תתמה דקרי להו אילן, דהא בסיפא נמי קתני הרי זה הקדיש את הקרקע ואת האילנות שביניהן, דהיינו נטיעות חדשות. ורשב"ם כתב בפרק המוכר את הספינה (פ"ג ע"א ד"ה כמה) דהנך ברייתות פליגי אהדדי. וליתא דאם הברייתות חלוקות אכתי קשיא דאביי אדאביי. וגם אבא מרי הקשה נמי כן בתוספותיו ולא תירץ. וגם ההיא דמכרן רצופין פירש רבי' (רשב"ם ל"ז ע"ב ד"ה מכרן) באילנות ולפי חשבון מטע עשרה מ' לבית סאה. ולא היא דהא איפלגו בה בפרק המוכר את הספינה רב יוסף ורב נחמן בשיעורא דג' אילנות. אבל כללא דמילתא רצופין דאילנות כדינן ורצופין דנטיעות לפי חשבון י' למטע בית סאה. והא דאמרינן אכלן רצופין לא קנה קרקע אפילו הם ג' אילנות, היינו טעמא דלא חשיבי כיון דצריכין תמיד חרישה והוצאה יתירה על השבח, סתמא דמילתא לא קנאן על מנת שיהא לו קרקע לכשיבשו ליטע אחרים במקומן ומיהו לא קיימי לעקור. כך נראה לי אבי העזרי.
